מהו סגנון התקשרות לא מאורגן ואיך מתמודדים עם הפחד מקרבה ומנטישה בו-זמנית?

סגנון התקשרות לא מאורגן ( המכונה במחקר אצל מבוגרים גם התקשרות חרדה-נמנעת) הוא מצב שבו אתם כמהים לאינטימיות ולחיבור קרוב, אך ברגע שהקרבה הזו מתממשת, מתעורר בכם דחף חזק להתרחק ולהגן על עצמכם. אם מצאתם את עצמכם קוראים על הנושא הזה בשעה מאוחרת, ייתכן שאתם מנסים להבין מדוע מערכות היחסים שלכם מרגישות לעיתים כמו מאבק פנימי מתמשך בין הרצון להיראות לבין הפחד להיפגע. בתוך עולם המושגים של סגנון התקשרות, הדפוס הלא מאורגן הוא המורכב ביותר להבנה מבפנים, משום שהוא אינו פועל לפי קו אחיד של התקרבות או התרחקות, אלא נע בין שניהם בתגובה לאותו אדם ממש.

הקונפליקט הזה אינו מעיד על חוסר יציבות באופי שלכם או על חוסר יכולת לאהוב. לפי תיאוריית ההתקשרות שפיתחו ג'ון בולבי, מרי איינסוורת' ובהמשך מרי מיין וג'ודית סולומון, מדובר במנגנון הישרדותי חכם שנבנה בתנאים שבהם מקור הביטחון שלכם בעבר היה גם מקור לחוסר ודאות או למצוקה. כאשר אתם מבינים את ההיגיון הפנימי שמפעיל את תגובותיכם, הבלבול והאשמה העצמית מתחילים לפנות מקום ליכולת בחירה.

איך נוצר סגנון התקשרות לא מאורגן ומדוע הגוף מגיב לקרבה כאל סכנה?

כדי להבין מדוע קרבה יכולה לעורר תחושת מחנק או בהלה, כדאי לחזור לשורשים ההתפתחותיים של הדפוס הזה. בתיאוריית ההתקשרות, בני אדם נולדים עם מערכת ביולוגית שדוחפת אותם לחפש קרבה לדמות מטפלת בעת מצוקה. אצל רוב האנשים מתפתחת אסטרטגיה מאורגנת: או שפונים אל הקשר בביטחון, או שמגבירים את החיפוש אחר אישור כמו במקרה של סגנון התקשרות חרד, או שלומדים להסתמך רק על עצמם ולצמצם צרכים רגשיים כפי שקורה כאשר מתפתח סגנון התקשרות נמנע.

אולם מה קורה כאשר הדמות שאמורה להרגיע אתכם היא עצמה מפחידה, בלתי צפויה, מוצפת רגשית או מנותקת? החוקרות מרי מיין וג'ודית סולומון הגדירו מצב זה כ"פחד ללא פתרון". המערכת הביולוגית שלכם אומרת לכם לרוץ אל הדמות הקרובה כדי לקבל הגנה, ובאותה שנייה ממש מערכת ההישרדות שלכם מזהירה אתכם לברוח מאותה דמות כדי להינצל מפגיעה. התוצאה היא התנגשות בין שתי מערכות עצביות סותרות: מערכת ההתקשרות ומערכת ההגנה.

לא תמיד מדובר בהתעללות גלויה או קיצונית. מחקרים בתחום תיאוריית ההתקשרות מצביעים על כך שסגנון זה יכול להתפתח גם בסביבות שבהן ההורים חוו טראומה לא מעובדת משל עצמם, דיכאון עמוק, חוסר אונים מתמשך או תנודות קיצוניות בין חום עז לבין קור רגשי וזעם. הילד לומד שהעולם הבין-אישי אינו ניתן לחיזוי: אותו חיבוק שהיום מעניק נחמה עלול מחר להפוך לביקורת חריפה, לשתיקה רועמת או לדרישה שהילד יטפל בהורה. בבגרות, כאשר בן או בת זוג מתקרבים אליכם, הזיכרון הגופני הזה מתעורר. הקרבה אינה נחווית רק כנעימה; היא מסמנת לגוף שעליו להיכנס לכוננות ספיגה, כי במקום שבו יש תלות רגשית – צפויה להגיע גם פגיעה.

איך סגנון התקשרות לא מאורגן בא לידי ביטוי במערכות יחסים של מבוגרים?

במערכות יחסים בוגרות, הדינמיקה הזו מתבטאת לרוב בתנועת מטוטלת שמתישה את שני הצדדים. בשלבים הראשונים של היכרות, או כאשר הצד השני מרוחק מעט, הצד החרד שבכם עשוי לתפוס פיקוד: אתם חושבים על הקשר ללא הרף, מחפשים סימנים לכך שהאדם השני אכן מעוניין בכם, ומרגישים דחיפות ליצור חיבור עמוק ומהיר. באותם רגעים נדמה לכם שאם רק תקבלו הבטחה יציבה לאהבה, השקט יחזור.

אלא שברגע שהאדם השני נענה, מתקרב, מביע מחויבות או מבקש מכם פגיעות הדדית – המטוטלת נעה בחדות אל הצד הנמנע. פתאום אתם עשויים להרגיש שהאדם שמולכם "יותר מדי", למצוא בו פגמים שלא הטרידו אתכם קודם, לחוש קהות חושים רגשית, או להרגיש דחף עז להתבודד ולנתק מגע. לאחר שהתרחקתם והקשר התקרר, פחד הנטישה מתעורר מחדש, והמעגל חוזר חלילה.

סימנים נפוצים שמופיעים אצל רבים המתמודדים עם דפוס זה כוללים:

• קושי לתת אמון בכוונות טובות: מחמאה או מחווה רומנטית עלולות לעורר חשדנות ("מה הם באמת רוצים ממני?" או "מתי הם יתהפכו עליי?").
• בחינת גבולות לא מודעת: יצירת חיכוכים או משברים קטנים בזמנים של שקט, מתוך קושי לשאת את המתח של ההמתנה לפגיעה הבלתי נמנעת.
• ניתוק רגשי ברגעי קונפליקט: כאשר מתעורר ויכוח, אתם עלולים לעבור תוך שניות מסערה רגשית וזעם לתחושת ריקנות, קיפאון וקושי למצוא מילים.
• תחושת זרות ופגימות פנימית: אמונה שקטה שאם הצד השני יכיר אתכם באמת, על כל הפחדים והמורכבויות שלכם, הוא בוודאי יעזוב.

במה שונה דפוס לא מאורגן מסגנונות התקשרות אחרים?

אנשים רבים מתקשים לזהות את הדפוס שלהם משום שבמבחנים עצמיים או בשיחות יומיומיות הם מזהים אצל עצמם גם מאפיינים חרדיים וגם מאפיינים נמנעים. הטבלה הבאה מציגה את ההבדלים המרכזיים בין ארבעת הדפוסים לפי מודל ההתקשרות של ברתולומאו והורוביץ למבוגרים, כדי לעזור לכם להבחין בדקויות:

הייחוד של הדפוס הלא מאורגן הוא בכך שגם הקרבה וגם המרחק מרגישים לא בטוחים. כשאתם קרובים מדי – אתם מפחדים להיבלע או להיפגע; כשאתם רחוקים מדי – אתם מפחדים להישאר לבד.

מדוע אתם מושכים או נמשכים למצבים שמפעילים את מעגל המשיכה והדחייה?

אחת השאלות המתסכלות ביותר שעולות אצל מי שחווים דפוס זה היא מדוע קשרים רגועים ויציבים מרגישים לעיתים "משעממים", חסרי ניצוץ או אפילו חשודים, בעוד שקשרים סוערים או בלתי צפויים מרגישים מוכרים ומושכים. התשובה לכך טמונה באופן שבו מערכת העצבים מפרשת מוכרות כביטחון.

כאשר גדלים בסביבה שבה אהבה ומתח הלכו יד ביד, המוח מתרגל לכך שדריכות רגשית היא חלק בלתי נפרד מחיבור. כאשר אתם פוגשים אדם יציב, צפוי ועקבי, אין דרמה שמעסיקה את מערכת ההישרדות שלכם. השקט הזה משאיר מקום לפגיעות אמיתית – והפגיעות הזו היא בדיוק הדבר שמעורר את הפחד העמוק ביותר. בתגובה, המוח עשוי לייצר ספקות ("אולי אני לא באמת נמשך אליו/אליה?", "אולי משהו פה מזויף?") כדי להרחיק אתכם מאזור הסכנה של אינטימיות אמיתית.

בנוסף, במצבי לחץ גבוהים מתרחשים לעיתים עיוותי חשיבה שמקצינים את המציאות: מבט עייף של בן הזוג מתפרש כהוכחה לכך שהאהבה נגמרה, או בקשה לגיטימית למרחב נחווית כנטישה מוחלטת. מעקב אחר המחשבות והרגשות בזמן אמת, למשל באמצעות כתיבת יומן רגשות, יכול לעזור לכם להבחין בפער שבין הסיפור ההישרדותי שהמוח מספר לכם לבין מה שמתרחש בפועל בחדר.

איך מרגיעים את מערכת העצבים בזמן שהפחד מתעורר בקשר?

הניסיון לפתור דפוס התקשרות לא מאורגן רק באמצעות שכנוע עצמי הגיוני בדרך כלל אינו מספיק, משום שהתגובה מתרחשת קודם כול בגוף – בדופק המואץ, בכיווץ בבטן או בתחושת הקיפאון. לכן, השלב הראשון בשינוי אינו לדרוש מעצמכם "להפסיק לפחד", אלא ללמוד לזהות מתי מערכת ההגנה שלכם נכנסה לפעולה ולהאט את התגובה האוטומטית.

השינוי המשמעותי ביותר ביצירת ביטחון רגשי אינו מתרחש כשמפסיקים להרגיש פחד בקשר, אלא ברגע שבו לומדים להשהות את התגובה האוטומטית של בריחה או התקפה, ומאפשרים לגוף לחוות שהקרבה הנוכחית בטוחה יותר מזו שבעבר.

כאשר אתם מרגישים את הדחף הפתאומי לברוח מהקשר, לשלוח הודעה פוגענית או להיסגר לחלוטין, אתם נמצאים בתוך הפעלה עצבית (טריגר). ברגעים כאלה, המטרה היא ליצור מרווח קטן בין התחושה לבין הפעולה. הנה חמישה צעדים מעשיים שניתן לתרגל כאשר הסערה מתעוררת:

1. עצירה וזיהוי גופני לפני פעולה: שימו לב לסימן הגופני הראשון שמעיד על הצפה – נשימה שטוחה, מתח בכתפיים או תחושת ניתוק. אמרו לעצמכם בשקט: "אני חווה עכשיו הפעלה של פחד מקרבה או מנטישה, לא בהכרח סכנה מיידית".
2. השהיית החלטות דרמטיות ב-24 שעות: קבעו לעצמכם כלל ברזל שלפיו לא נפרדים, לא חוסמים ולא מקבלים החלטות סופיות על הקשר בזמן שהגוף נמצא במצב חירום. המתינו עד שהדופק והנשימה יחזרו לקצב רגיל.
3. שיום הצורך הסותר בקול רם או בכתב: במקום לפעול מתוך הדחף, נסו לנסח את שני הקולות שבתוככם: "חלק בי רוצה מאוד להתקרב עכשיו, וחלק אחר בי מבוהל ורוצה להסתגר". עצם ההכרה בשני החלקים מפחיתה את עוצמת הקונפליקט.
4. תקשורת של בקשת ויסות במקום דחייה: אם אתם זקוקים למרחב, תקשרו זאת לבן או בת הזוג בלי לאיים על עצם הקשר. למשל: "אני מרגיש/ה מוצף/ת כרגע וצריך/ה שעה לעצמי כדי להירגע, אבל הקשר שלנו חשוב לי ואחזור לדבר אחר כך".
5. בניית חשיפה הדרגתית לאינטימיות: אל תכריחו את עצמכם לקפוץ לחשיפה רגשית מלאה בבת אחת. תרגלו שיתוף של דבר קטן אחד שמעורר בכם אי-נוחות קלה, ובדקו כיצד האדם שמולכם מגיב לאורך זמן.

האם סגנון התקשרות יכול להשתנות בבגרות ואיך תהליך מקצועי מסייע בכך?

אחת התובנות המעודדות ביותר שעולות ממחקרים ארוכי טווח בתחום תיאוריית ההתקשרות היא שסגנון התקשרות אינו גזירת גורל קבועה לכל החיים, אלא מודל עבודה פנימי שמתעדכן לאור חוויות חדשות. חוקרים מכנים את השינוי הזה "ביטחון נרכש" – מצב שבו מבוגרים שחוו ילדות מורכבת או לא יציבה מצליחים לעבד את סיפור חייהם, ליצור לו רצף הגיוני ולבנות מערכות יחסים יציבות ומיטיבות בהווה.

שינוי כזה מתרחש בשני ערוצים מקבילים: בתוך מערכות יחסים יומיומיות עם אנשים אמינים ועקביים, ובמסגרת של תהליך טיפולי מותאם. בטיפול, הקשר עצמו עם איש או אשת המקצוע משמש כ"מעבדה בטוחה". מאחר שהפגיעה המקורית נוצרה בתוך קשר, גם הריפוי העמוק ביותר מתרחש בתוך קשר – כזה שבו יש גבולות ברורים, יציבות, והיעדר שיפוטיות גם כאשר אתם חווים אמביוולנטיות או קושי לתת אמון.

גישות טיפוליות שונות נותנות מענה להיבטים השונים של דפוס זה: טיפול מבוסס התקשרות וטיפול דינמי מסייעים להבין את השורשים ההיסטוריים של הפחד ולחוות קשר מתקן; טיפול ממוקד רגש (EFT) עוזר לזהות את מעגלי המשיכה והדחייה בזוגיות; וגישות ממוקדות טראומה וגוף (כגון EMDR או טיפול סומטי) מסייעות לעבד זיכרונות לא פתורים ולהרגיע את תגובתיות היתר של מערכת העצבים. אתם מוזמנים לקרוא עוד על דרכי התמודדות עם דפוסי חשיבה ורגש במאגר של מדריכים באתר, או להיעזר בכלי הערכה עצמית ראשוניים בעמוד שאלונים כדי למפות טוב יותר את התחושות שלכם.

חשוב להדגיש כי המידע במאמר זה נועד להעשרה ולהבנה עצמית בלבד, ואינו מהווה אבחון או שירות טיפול פסיכולוגי או רפואי. אם אתם מרגישים שהתנודות בקשרים גורמות לכם למצוקה מתמשכת, פוגעות בתפקוד היומיומי שלכם או משאירות אתכם בתחושת בדידות עמוקה, מומלץ לפנות לאיש או אשת מקצוע מורשים בבריאות הנפש. אם אתם שוקלים להתחיל תהליך כזה ומחפשים מסגרת מתאימה, תוכלו להגיש בקשה כדי להתחבר עם פסיכולוגים שנרשמו ל-Seansly Clinic ולבחון יחד איזו גישה טיפולית יכולה להתאים לקצב ולצרכים שלכם. אם אתם חווים משבר חריף או מחשבות על פגיעה עצמית, אל תישארו עם זה לבד – פנו מיד לקו חירום לתמיכה נפשית (כגון ער"ן בטלפון 1201) או לשירותי החירום הרפואיים.

*נכתב על ידי צוות Seansly.*